איציק ברלב

כמו אצל הרבה זוגות, גם אצלנו זה התחיל בלי דרמה. הילדים עוד היו קטנים, החיים זזו מהר, ואיכשהו, באיזשהו רגע, הבטנו אחת בשני וכבר לא זיהינו את עצמנו.

השגרה הצמיחה רגליים. עבודה, גן, ארוחות ערב, הרדמת ילדים, שינה. ובסוף השבוע - אותו דבר. כשניסינו להזכר מתי בפעם האחרונה צחקנו ביחד עד דמעות, באמת לא ידענו לענות.

כששיחה אחת לא הספיקה, פנינו לייעוץ זוגי. כשגם זה לא היה מספיק, הוספנו סקסולוגית. ישבנו מול אנשים מקצועיים, דיברנו, בכינו, ניסינו.

וזה לא עזר.

הייתי יכול להמשיך לחפש מטפל אחר, גישה אחרת, איזשהו פתרון מבחוץ. במקום זה, החלטתי משהו אחר: אם אף אחד לא הולך להציל את הזוגיות שלנו - אני אעשה את זה בעצמי.

הפסקתי לחכות לתשובות. התחלתי לחפש אותן. מה השתבש בדרך? איפה איבדנו אחד את השני? והכי חשוב - האם בכלל אפשר לחזור?

ידעתי שזה לא ייפתר בסוף שבוע ארוך. אם אני רוצה לראות שוב את אושרת כפי שראיתי אותה כשהכרתי אותה - אצטרך ללכת עם זה עד הסוף.

התחלתי לקרוא. בעברית, באנגלית, ובאיטלקית - שלוש שפות, מאות ספרים. זוגיות, תשוקה, אהבה, פסיכולוגיה, סקסולוגיה. כל מה שמצאתי, קראתי. בלילות, אחרי שהילדים נרדמו, בנסיעות לעבודה, בכל חור של זמן.

לא הסתפקתי בספרים. נרשמתי לקורסים - ייעוץ זוגי, NLP, סקסולוגיה. רציתי שיהיה לי גם הידע התיאורטי וגם הכלים המעשיים. רציתי להבין את זה כל הדרך עד הסוף.

לא חיפשתי תיאוריה. חיפשתי תרופה.

וככל שצללתי עמוק יותר, התחלתי לראות שהסיפור שלנו לא יוצא דופן. זוגות נופלים שוב ושוב לאותן המלכודות. אבל גיליתי גם משהו אחר - שיש דרכים אחרות לצאת מהן. לא דרך הספה אצל המטפל, ולא דרך לילות של בכי. דרכים שמרגישות אחרת לגמרי. קלות יותר. חמות יותר. ביחד.

התוצאה לא איחרה לבוא. החזרנו את התשוקה. את המבטים מעבר לחדר. את הצחוק שקיים רק בין שני אנשים שבחרו אחד בשני, וזוכרים בדיוק למה.

לא היה רגע אחד דרמטי. היה תהליך. אבל בנקודה מסוימת הסתכלתי על אושרת והבנתי שמשהו השתנה - אנחנו שוב אנחנו. וכל מה שעברנו עד אז לא היה הסוף - הוא היה התחלה חדשה.

תמיד אהבתי משחקים. את הדרך שבה הם פותחים שיחות שלעולם לא היו נפתחות אחרת. את האופן שבו הם מאפשרים להיות פגיעים בלי להרגיש מאוימים. את זה שבמשחק, מותר לשאול מה שלא היית מעז לשאול בארוחת ערב.

ברגע שחיברתי בין הידע שצברתי לבין האהבה הזאת - הבנתי שיש פה משהו. התחלתי ליצור משחקים. בהתחלה רק לאושרת ולי. אחר-כך לחברים קרובים - אלה שראיתי אצלם את אותם הדפוסים שהיו אצלנו. הם עבדו. שם, בסלון, על השולחן בארוחת ערב - הם פשוט עבדו.

וזה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא יכול לשמור את זה לעצמי.

עם הידע שצברתי, עם האהבה שלי למשחקים, ועם ההבנה שזה באמת עובד - התחלתי לבנות משהו גדול יותר. מקום שיתן לזוגות אחרים את אותם הכלים בדיוק שעזרו לנו, בלי שיצטרכו לעבור את הדרך הארוכה שאני עברתי.

ככה נולדה מיאושי. בית - יצירתי, חם, חכם, ועם מטרה אחת ברורה: להחזיר לזוגיות את הרוח שלה. המשחקים שפיתחתי לאורך השנים מובילים אתכם למסע שמחבר אתכם מחדש - בתקשורת, בתשוקה, באינטימיות. אנחנו לא בקדמת הבמה. אנחנו ברקע, מלווים. צעד אחר צעד.

ולמי שמוכן ללכת רחוק יותר - פתחנו דלת גם לעולם של אביזרי המין. בעדינות, בהדרגה, דרך מארזי תשוקה ומשחקים שיצרנו במיוחד למטרה הזו. תמיד באיכות. תמיד בטעם טוב. ותמיד ממקום שאנחנו עומדים מאחוריו - כי גם אנחנו עברנו את הדרך הזו.

השם "מיאושי" לא הומצא בחדר ישיבות, ולא נבחר על ידי משרד פרסום. הוא יצא מתוך הסיפור הכי אישי שלנו.

ארבע שנים מטריפות ביליתי באיטליה - עם אושרת, אשתי, שאז עוד הייתה החברה שלי. איטלקית - השפה הסקסית ביותר שיש - נכנסה לי לדם. כשחזרנו הביתה, היא נשארה איתנו. כינויי החיבה, המשפטים הקטנים, הצורה שבה קוראים לאהוב.

וככה, בלי שתכננו, נבנה גם השם:

כל פעם שמישהו אומר את השם, הוא בעצם אומר את המשפט הכי אינטימי שיכול להיות בין שני אנשים - אישה שלי. וזה בדיוק מה שמיאושי עוסקת בו.

מאהבה ותשוקה ענקיות, דרך הדעיכה שמביא איתו הזמן, ומשם - הצתה חוזרת של כל מה שהדליק אותנו פעם, באיטליה, בתחילת הדרך.

הסיפור הזה לא רק שלי. הוא של אלפי זוגות שעברו אותו דרך מיאושי. ובדיוק בשביל זה הקמתי את המקום הזה - כדי שלא תצטרכו לקרוא מאות ספרים, לעבור עשרות קורסים, ולעשות את הטעויות שאנחנו עשינו, לפני שתחזרו לעצמכם.

אל תחיו "ליד".